מאת עו"ד צבי יוגב (צביקה יוגב)
איך שופטים מקבלים החלטות, ואיך עורך דין יכול להוביל שופט או עד מומחה להסכים עם קו הטיעון שלו? השאלה הזו עומדת במרכז 23 שנות ההוראה שלי בקריה האקדמית אונו, והיא גם עמדה בבסיס עבודת הדוקטורט שלי על צירוף דרכי שכנוע מדעיות. במאמר הזה אציג את עיקרי הדברים ואיך אפשר ליישם אותם.
1. גם שופטים מקצועיים מושפעים מהטיות
רוב עורכי הדין מניחים ששופטים מחליטים רק לפי ניתוח שקול של הראיות ("מערכת 2", במונחים שכהנמן הפיץ). מחקרים הראו שגם שופטים מקצועיים חשופים להטיות.
במחקר "בתוך המוח השיפוטי" (2001) בדקו כריס גאת'רי, ג'פרי רצ'לינסקי ואנדרו ויסטריך 167 שופטים פדרליים בארצות הברית (Magistrate Judges). כל חמש ההטיות שנבדקו השפיעו עליהם. בניסוי העיגון, חלק מהשופטים התבקשו קודם להכריע בבקשה לדחות תביעת נזיקין משום שאינה עוברת את רף הסמכות של 75,000 דולר, בקשה חסרת בסיס. השופטים האלה פסקו בממוצע 882,000 דולר, לעומת 1,249,000 דולר אצל שופטים שלא נחשפו לבקשה.
בגרמניה בדקו בירטה אנגליך, תומס מוסוויילר ופריץ שטראק (2006) שופטים ומשפטנים. בניסוי אחד נאמר להם שדרישת העונש של התביעה נקבעה באקראי. בניסוי אחר הם עצמם הטילו זוג קוביות, שהוכנו מראש כך שיראו 3 או 9, וזה קבע את הדרישה. גם כך, דרישה של 9 חודשים הובילה לעונשים כבדים יותר מדרישה של 3 חודשים: 7.81 חודשים בממוצע לעומת 5.28. הניסיון המקצועי לא ביטל את האפקט.
בעבודת הדוקטורט שלי בחנתי מה קורה כשמשלבים כמה קיצורי דרך מדעיים בתוך טענה משפטית אחת. המסקנה שלי: טכניקה בודדת משפיעה במידה מתונה, וצירוף מובנה של שלושה קיצורי דרך בסדר קבוע יכול לחזק את השכנוע ולהפחית את ההתנגדות של השומע.
2. שלושה שלבים לשכנוע שופטים ולבחינת חוות דעת של מומחים
שלב א: הסיפור והסדר
הפסיכולוג סולומון אש הראה בשנת 1946 שסדר המידע משנה את הרושם. קבוצה אחת שמעה על אדם "נבון, חרוץ, אימפולסיבי, ביקורתי, עקשן וקנאי", וקבוצה אחרת שמעה את אותן תכונות בסדר הפוך. הקבוצה הראשונה תיארה אדם מוכשר עם כמה חסרונות. השנייה תיארה אדם בעייתי שהחסרונות שלו מסתירים את הכישורים.
בהקשר המשפטי, ננסי פנינגטון ורייד הייסטי (1988) מצאו שמושבעים מבינים תיק דרך סיפור. כשהתביעה הציגה את הראיות כסיפור לפי סדר הזמנים וההגנה לפי סדר העדים, 78% הרשיעו. בסידור ההפוך, 31% בלבד. המחקר נעשה על מושבעים מדומים, ובישראל מכריע שופט מקצועי, אבל מחקרי השופטים שלמעלה מראים שגם שופטים אינם חסינים להשפעות כאלה.
חשוב לדייק: מחקרים על סדר הצגת ראיות מצאו לפעמים דווקא שמה שנאמר בסוף משפיע יותר (למשל קוסטבילה וקליין, 2005). לכן המסקנה המעשית כפולה. פותחים בסיפור קצר וברור של הסכסוך, לפני סעיפי החוק. ובסיכומים חוזרים על אותו סיפור, כדי שגם המילים האחרונות יעבדו בשבילכם.
שלב ב: עקרון העקביות בחקירה נגדית של מומחה
טעות נפוצה היא לתקוף את מסקנת המומחה כבר בשאלה הראשונה. תקיפה כזו גורמת לו להתבצר בעמדתו. עקרון המחויבות והעקביות נשען על ניסויים כמו "רגל בדלת" של פרידמן ופרייזר (1966): מי שהסכים לצעד קטן נוטה להסכים לצעד גדול יותר באותו כיוון. היישום שאני מציע: לבקש מהמומחה לאשר קודם כמה כללים מקצועיים בסיסיים שאין עליהם מחלוקת. אחרי שאישר אותם, קשה לו יותר להתכחש למסקנה שעולה מהם כשמציגים לו את העובדות בתיק.
שלב ג: נימוק אמיתי ועוגן מנומק
במחקר של אלן לנגר, נתינת סיבה העלתה את ההסכמה מ־60% ל־93% עד 94%, אבל רק בבקשה קטנה. בבקשה גדולה סיבה ריקה לא עזרה בכלל (24% עם סיבה ריקה ו־24% בלי סיבה), ורק סיבה אמיתית העלתה את ההסכמה ל־42%. בבית המשפט כמעט כל בקשה היא בקשה גדולה. לכן צריך לנמק כל טענה וכל סכום בנימוק ענייני ואמיתי.
גם לסכום שמבקשים יש השפעה. גרטשן צ'פמן ובריאן בורנשטיין (1996) מצאו שככל שהתובע ביקש סכום גבוה יותר, מושבעים מדומים פסקו יותר. מחקרי משא ומתן מראים שעוגן מדויק משפיע יותר מעוגן עגול. אבל זה לא נבדק ישירות מול שופטים, ולושלדר ועמיתיו (2016) מצאו שאנשי מקצוע מנוסים עלולים לראות בדיוק לא מנומק חוסר מקצועיות. לכן הסכום חייב להישען על תחשיב אמיתי.
3. סיכום
שכנוע בבית המשפט ובמשא ומתן נשען על עקרונות שנבדקו במחקר, ואפשר ללמוד אותם וליישם אותם בכל דיון, כל עוד מכירים גם את הגבולות שלהם.
על הכותב
עו"ד צבי יוגב (צביקה יוגב) הוא מרצה לתורת השכנוע, משא ומתן ודרכי השפעה בקריה האקדמית אונו מזה 23 שנים. עורך דין ומגשר מוסמך. מוסמך תואר שני במשפטים (LL.M) בהצטיינות. בעל תואר דוקטור / ד"ר (2019) במקסום דרכי השפעה. מדריך מוסמך לטיפול בהתמכרויות. חבר בארגון הגאונים הבינלאומי 999 Triple Nine Society. מחבר הספר: 'לגנוב את ההצגה' (2009) והספר: '19 קיצורי דרך מדעיים לשכנע' (2016). תחביבו הוא משחק פוצ'יוולי. אתר רשמי: https://tzvikayogev.com
מקורות
Asch, S. E. (1946). Forming impressions of personality. Journal of Abnormal and Social Psychology, 41(3), 258-290.
Chapman, G. B., & Bornstein, B. H. (1996). The more you ask for, the more you get: Anchoring in personal injury verdicts. Applied Cognitive Psychology, 10(6), 519-540.
Costabile, K. A., & Klein, S. B. (2005). Finishing strong: Recency effects in juror judgments. Basic and Applied Social Psychology, 27(1), 47-58.
Englich, B., Mussweiler, T., & Strack, F. (2006). Playing dice with criminal sentences: The influence of irrelevant anchors on experts' judicial decision making. Personality and Social Psychology Bulletin, 32(2), 188-200. https://doi.org/10.1177/0146167205282152
Freedman, J. L., & Fraser, S. C. (1966). Compliance without pressure: The foot-in-the-door technique. Journal of Personality and Social Psychology, 4(2), 195-202.
Guthrie, C., Rachlinski, J. J., & Wistrich, A. J. (2001). Inside the judicial mind. Cornell Law Review, 86(4), 777-830.
Langer, E. J., Blank, A., & Chanowitz, B. (1978). The mindlessness of ostensibly thoughtful action: The role of "placebic" information in interpersonal interaction. Journal of Personality and Social Psychology, 36(6), 635-642.
Loschelder, D. D., Friese, M., Schaerer, M., & Galinsky, A. D. (2016). The too-much-precision effect: When and why precise anchors backfire with experts. Psychological Science, 27(12), 1573-1587.
Pennington, N., & Hastie, R. (1988). Explanation-based decision making: Effects of memory structure on judgment. Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition, 14(3), 521-533.