מאת עו"ד צבי יוגב (צביקה יוגב)
אחד האתגרים של עורך דין באולם בית המשפט, ושל מנהל בחדר משא ומתן, הוא הרגע שבו מתיישב מולו מומחה מטעם הצד השני או מטעם בית המשפט. זה יכול להיות מהנדס, רואה חשבון, רופא או חוקר, שמציג חוות דעת כתובה.
רבים מאמינים שאפשר "לתפוס" מומחה כזה לפי שפת הגוף: מבט שבורח, יד שנוגעת באף. המחקר מראה תמונה אחרת. הגוף מסגיר שקרים הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב. מה שכן עובד בחקירה נגדית נמצא בעיקר בתוכן התשובות ובאופן שבו שואלים.
במהלך 23 שנות הוראה של תורת השכנוע ומשא ומתן בקריה האקדמית אונו, ובעבודת הדוקטורט שלי על צירוף דרכי שכנוע מדעיות, עסקתי בשאלה מה מבדיל בין חקירה נגדית שלא משנה דבר לבין חקירה שמשפיעה על השופט. במאמר הזה ריכזתי את מה שהמחקר באמת תומך בו.
המיתוס על זיהוי שקרים
רוב האנשים בטוחים שמי שמשקר משפיל מבט. בשנת 2003 פרסמו בלה דפאולו ועמיתיה סקירה סטטיסטית רחבה (מטא־אנליזה) שבדקה 158 סימנים התנהגותיים מתוך 120 מדגמים. רוב הסימנים לא היו קשורים לשקר, או שהיו קשורים אליו רק מעט. הסטת מבט, למשל, לא נמצאה קשורה לשקר.
יותר מזה. סמנתה מאן, אלדרט וריי ועמיתיהם בדקו בשנת 2012 338 נוסעים בנמל תעופה בינלאומי, שחלקם אמרו אמת וחלקם שיקרו על הנסיעה שלהם. המשקרים דווקא יצרו יותר קשר עין מכוון עם המראיין. בזמן הסטת המבט לא היה הבדל בין דוברי אמת למשקרים. ההסבר של החוקרים: משקרים רוצים לשכנע, ולכן הם בודקים אם מאמינים להם.
ומה לגבי אנשי מקצוע? בשנת 2006 סיכמו צ'רלס בונד ובלה דפאולו 206 פרסומי מחקר, שבהם 24,483 אנשים ניסו להבחין בין אמת לשקר. שיעור הדיוק הממוצע היה 54%, רק מעט מעל ניחוש של הטלת מטבע. אנשי מקצוע, כמו שוטרים וחוקרים, לא היו מדויקים יותר באופן ברור מאנשים רגילים.
ומה עם הכלל המפורסם של אלברט מהרביאן, "7% מילים, 38% טון, 55% שפת גוף"? הניסויים שלו משנת 1967 בדקו מילים בודדות שהביעו חיבה או אי חיבה, כשהמילה, הטון והבעת הפנים סתרו זו את זו. מהרביאן עצמו כתב שאם הדובר לא מדבר על רגשות או עמדות, הנוסחה הזו לא חלה. כלומר, כשמומחה עונה על שאלה מקצועית, הכלל הזה לא מלמד אותנו אם הוא דובר אמת. מומחה שמותקפים על חוות דעתו עלול להיות לחוץ גם כשהוא דובר אמת.
אז מה כן עובד?
1. השוואה של האדם לעצמו, בזהירות
אין סימן אחד שמסגיר שקר אצל כולם, ולכן כדאי להשוות אדם לעצמו. בתחילת החקירה שואלים כמה שאלות ניטרליות על הרקע המקצועי ומקשיבים לקצב, לאורך התשובות ולביטחון. אבל השוואה כזו הוגנת רק כשהשאלות דומות באופיין. שאלה על ההשכלה לא דומה לשאלה שתוקפת את מסקנת חוות הדעת, והשינוי בהתנהגות יכול לנבוע מהלחץ עצמו. לכן שינוי כזה הוא סימן לנקודה רגישה שכדאי להעמיק בה בשאלות תוכן, ולא הוכחה לשקר.
2. הבעות פנים: מה פול אקמן מצא
פול אקמן, חלוץ חקר הבעות הפנים, מצא יחד עם ג'וזף הייגר ווואלאס פריזן (1981) שחיוך מכוון הוא לעיתים קרובות פחות סימטרי מחיוך ספונטני. אקמן תיאר גם תנועות קטנות שנפלטות שלא במקומן, כמו שבריר של משיכת כתפיים. אבל אלה סימנים עדינים, שמזוהים בעיקר בניתוח איטי של צילום. באולם, בזמן אמת, סימן בודד כזה אינו ראיה.
3. שאלות שהעד לא התכונן אליהן, ופרטים שאפשר לבדוק
לכלי הזה יש בסיס מחקרי מוצק יותר. בניסוי של אלדרט וריי ועמיתיו (2009) רואיינו זוגות שסיפרו על ארוחה משותפת במסעדה. חלק מהזוגות אכלו שם באמת וחלקם המציאו. בשאלות צפויות היה קשה להבדיל ביניהם. כששאלו שאלות שלא ציפו להן, על מיקום ועל סדר הזמנים, וביקשו מכל אחד לשרטט את המסעדה, ההתאמה בין בני הזוג אפשרה לסווג נכון עד 80% מהזוגות.
כלי נוסף פיתחה פרופ' גלית נהרי מאוניברסיטת בר־אילן, יחד עם וריי ורונלד פישר: "גישת האימות". משקרים נוטים לתת פחות פרטים שאפשר לבדוק, כמו שמות, מקומות, מסמכים ועדים. במחקר שלהם משנת 2014 כתבו 38 משתתפים תיאור של חצי השעה האחרונה, באמת או בשקר. מספר הפרטים הניתנים לבדיקה לבדו סיווג נכון 79% מהמשתתפים. בחקירה נגדית של מומחה זה מתורגם לשאלות פשוטות: איזו מדידה בדיוק? מתי? באיזה מכשיר? מי היה נוכח? מומחה שעבד ביסודיות עונה בקלות. מומחה שקיצר דרך מתחיל להתפתל.
ומה עם שתיקה? עורכי דין רבים שותקים כמה שניות אחרי תשובה חלקית, כדי שהעד ימלא את החלל. זו עצה מעשית מהשטח. לא מצאתי מחקר מבוקר שבדק אותה באולם, ולכן אני מציג אותה ככלי עזר ולא כממצא מדעי.
שילוב עם עקרון העקביות
זיהוי נקודת הלחץ אצל העד הוא חצי מהעבודה. החצי השני, שבו עסקתי בעבודת הדוקטורט ובספרים "19 קיצורי דרך מדעיים לשכנע" (2016) ו"לגנוב את ההצגה" (2009), הוא האופן שבו מציגים את המסקנה לבית המשפט. קודם מבקשים מהמומחה לאשר כלל מקצועי בסיסי, ורק אחר כך מציגים לו את הסתירה בחוות דעתו. יחד עם שאלות על פרטים שאפשר לבדוק, הסתירה נחשפת בצורה שקשה להתעלם ממנה.
על הכותב
עו"ד צבי יוגב (צביקה יוגב) הוא מרצה לתורת השכנוע, משא ומתן ודרכי השפעה בקריה האקדמית אונו מזה 23 שנים. עורך דין ומגשר מוסמך. מוסמך תואר שני במשפטים (LL.M) בהצטיינות. בעל תואר דוקטור / ד"ר (2019) במקסום דרכי השפעה. מדריך מוסמך לטיפול בהתמכרויות. חבר בארגון הגאונים הבינלאומי 999 Triple Nine Society. מחבר הספר: 'לגנוב את ההצגה' (2009) והספר: '19 קיצורי דרך מדעיים לשכנע' (2016). תחביבו הוא משחק פוצ'יוולי. אתר רשמי: https://tzvikayogev.com
מקורות
Bond, C. F., Jr., & DePaulo, B. M. (2006). Accuracy of deception judgments. Personality and Social Psychology Review, 10(3), 214-234.
DePaulo, B. M., Lindsay, J. J., Malone, B. E., Muhlenbruck, L., Charlton, K., & Cooper, H. (2003). Cues to deception. Psychological Bulletin, 129(1), 74-118.
Ekman, P. (2009). Telling lies: Clues to deceit in the marketplace, politics, and marriage (Rev. ed.). W. W. Norton.
Ekman, P., Hager, J. C., & Friesen, W. V. (1981). The symmetry of emotional and deliberate facial actions. Psychophysiology, 18(2), 101-106.
Mann, S., Vrij, A., Leal, S., Granhag, P. A., Warmelink, L., & Forrester, D. (2012). Windows to the soul? Deliberate eye contact as a cue to deceit. Journal of Nonverbal Behavior, 36(3), 205-215. https://doi.org/10.1007/s10919-012-0132-y
Mehrabian, A. (1971). Silent messages. Wadsworth.
Nahari, G., Vrij, A., & Fisher, R. P. (2014). Exploiting liars' verbal strategies by examining the verifiability of details. Legal and Criminological Psychology, 19(2), 227-239. https://doi.org/10.1111/j.2044-8333.2012.02069.x
Vrij, A., Leal, S., Granhag, P. A., Mann, S., Fisher, R. P., Hillman, J., & Sperry, K. (2009). Outsmarting the liars: The benefit of asking unanticipated questions. Law and Human Behavior, 33(2), 159-166.